אנחנו נמצאים בעיצומם של עשרת ימי תשובה כשהשיא יהיה כמובן בשבוע הבא ביום הכיפורים.

חז"ל דורשים על הפסוק ,"דרשו ה' בהמצאו.."
שאלו עשרת ימי תשובה.
בספרים הקדושים מובא שהמילה "בהמצאו" רומזת על המילה 'מציאה',
עשרת ימי תשובה משולים למציאה שאדם מוצא ללא שטרח והתייגע,מתנה שאנחנו מקבלים מבורא עולם.

יום הכיפורים עצמו כבר נאמר בחז"ל "שעיצומו של יום מכפר",
זהו יום שבו משפיע עלינו הקב"ה שפע רוחני ,מן אנרגיה רוחנית אדירה שמקיפה אותנו,
זהו יום שמה שמתרחש בו הוא דבר שחורג מגבולות ההגיון,זהו דבר שמנוגד לכל מה שאנחנו מכירים בגבולי הטבע.
מעשים שעשינו במהלך שנה תמימה,נמחקים כאילו ולא נעשו.

הרב פינקוס כותב, שטעות היא לחשוב שאנחנו כיצורי אנוש מסוגלים לייצר מעשה שנקרא מחיקת עוונות.
המחשבה שבגלל שאנחנו חוזרים בתשובה לכן התוצאה היא מחיקת העבר,היא מחשבה שאינה נכונה.
למחוק את העבר כלא היה,יכול רק בורא עולם,
זה מהלך שמיימי שאינו מתאים עם אף מהלך שאנחנו מכירים בעולם הגשמי שלנו ואף לא בעולמות העליונים.

רק שהקב"ה חידש שאם אנחנו חוזרים בתשובה,אז הוא ורק הוא מוחק את העבר.
זהו חסד על טבעי שעושה איתנו הקב"ה.
אין באמת קשר נסיבתי בין מעשה התשובה לבין התוצאה שהיא מחיקת העבר.

לא לחינם אמר רבי עקיבא,
אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם"
כשרבי עקיבא נוקט במילה "אשריכם"- מלשון 'אושר'.

בחז"ל כתוב ש"לא היו ימים טובים לישראל
…וכיום הכיפורים".

יום הכיפורים הוא יום עוצמתי ומיוחד שבו השמים פתוחים ואפשר להשיג כל מה שרוצים.
24 שעות של אושר- " אשריכם ישראל".

אבל…יצר הרע לא לוקח יום חופש ביום כיפור.

את כל מה שאנחנו יודעים גם הוא יודע.
ולכן הוא יעשה כל מאמץ כדי ש"נבזבז" את העוצמות האדירות של היום העל טבעי הזה.
הוא יפתח לנו ספרים,מאמרי חז"ל,ספרי קדמונים,
הוא ישכנע אותנו כזקן המשגיחים שהיום הזה הוא נורא ואיום..
כך…שאין לנו שום סיכוי.
כי מי אנחנו מול עוצמות רוחניות אדירות שכאלו.
מה אנחנו באמת מסוגלים לתפוס,
מה שווה סליחה קטנה שלנו אל מול מעשים של שנה שלימה ?
הוא כבר ידאג לכך שנשאל את עצמנו ,מה באמת שווה הווידוי שלנו עם ההכאה על הלב ?
במסווה של "אמת" הוא ישכנע אותנו לא להאמין בעצמנו שאנחנו מסוגלים…

זה ודאי נכון כל מה שנאמר בחז"ל על יום הכיפורים,כך הוא יאמר לנו,
אבל…זה נאמר על כולם חוץ ממך…
צריכים להשקיע…ואתה הרי יודע שלא השקעת..

טוב…אני חושב שכדאי שתקשיבו לסיפור הבא.

סיפר הרב אשר קובלסקי:
מונסי שבארה"ב ליל שני של סליחות 3:10 לפנות בוקר
ר פנחס השכים לקום,הוא ביקש להגיע לאמירת סליחות בבית המדרש של רבו הרה"ק רבי חיים זאנוויל מריבניץ זי"ע שנודע כצדיק וקדוש.
הוא ידע שהרבי מקפיד לומר תיקון חצות במשך שעות כשמיד לאחריהן הוא פותח באמירת סליחות,בתנאי שיש לו מניין.
לא תמיד היה מניין בנמצא.
לכך בדרכו לשם עבר ר פנחס דרך בית כנסת מקומי,אולי ימצא עוד מישהו שיוכל להצטרף.
מיד בכניסתו הוא הבחין ביהודי שיושב בבית הכנסת וספר הסליחות פתוח לפניו,בדיוק בעמוד הראשון.
ר פנחס פנה אליו,"למה לך להגיד סליחות ביחידות,אני בדיוק עכשיו נוסע לומר סליחות עם הרבי מריבניץ,תצטרף אלי,אני אסיע אותך הלוך וחזור"
האיש הסכים והם קמו ונסעו והשניים הגיעו אל בית המדרש.
הם גילו כי בבית המדרש נמצאים שמונה אנשים חוץ מהם,כך שאיתם יש בדיוק מניין.
הרבי שהבחין כי המניין כבר התכנס,התעטף בטליתו,ניגש אל עמוד התפילה,פתח את ספר הסליחות..
אבל כלום..
הרבי לא מצליח לפתוח בתפילה,לא הצליח לומר סליחות.
הוא מביט אנה ואנה אל האנשים שמסביב מצחו נחרש קמטים,הוא ניגש שוב ומנסה לפתוח בסליחות ,אומר את המילה הראשונה ועוצר מיד.
הוא מסתובב שוב לעבר הקהל, סוקר את כולם במבט חד וכל הנוכחים מסמיקים ומחווירים,בשל מי הסער הגדול הזה?
דקות ארוכות של מתח חולפות,כולם מביטים ברבי ואף הוא מביט בהם,
הרבי מביט בהם ובוחן אותם אחד אחד ואז שואל בקצרה,
"יש מישהו שכבר אמר סליחות ?"
כולם הנהנו בראשם לשלילה,
והרבי מנסה שוב להתחיל ולא מצליח.
ואז שוב פונה ושואל,
"יש מישהו שכבר אמר היום סליחות ?"
לפתע הרהר האורח " אולי הכוונה אלי ? הרי אמרתי כבר כמה פסוקים ראשונים.."
הוא ניגש אל הרבי ולחש לו " אני כבר התחלתי,אמרתי רק כמה פסוקים ראשונים..".

פנה הרבי את האנשים ואמר,
" אכן נמצאים כאן עשרה יהודים,אך אחד מהם כבר התחיל לומר סליחות,והוא כבר מוצב במקום אחר לחלוטין,שונה מכל חברי המניין,כי כשיהודי רק מתחיל באמירת הסליחות,ולו אם אמר כמה פסוקים בודדים,הרי הוא כבר מרוצה לה',הוא לא נמצא איתנו באותו מצב.

אתם שומעים ????
מספר פסוקים בודדים של סליחות והיהודי נמצא כבר במקום אחר.
אז יום כיפור עם העוצמות האדירות שלו,
שעות רבות של תפילה,
אין לנו שמץ של מושג עד לאן יהודי יכול להגיע.

המשימה שמוטלת עלינו היא להתחבר
ל"אשריכם" של רבי עקיבא.
לנסות ולחוות את האושר האדיר שניצב לפתחנו.
ואז…לנצל כל רגע מהיום הגדול הזה.

בפרשת השבוע משה רבינו מודיע לבני ישראל על פטירתו המתקרבת וכדי שלא יחששו אומר להם " חזקו ואמצו אל תיראו…".

מה אכפת למשה רבינו שבני ישראל יחששו ?
וכי מה יקרה אם יחששו,למה צריך ל"הרגיע" אותם ?
יעבור קצת זמן והם יראו שגם עם הנהגת יהושע
הם מצליחים לנצח במלחמות ולהמשיך להתקיים,
מה הדחיפות של משה לדבר על כך עם העם ?

אני חושב,שמשה רבינו יודע שאם עם ישראל ירגיש חלש ופגיע בפטירתו,אם הם לא יאמינו בכוחו ובהנהגתו של יהושע,
אם לא יאמינו שהקב"ה איתם ולא יעזבם,
אם כך..שום דבר לא יעזור.

הקב"ה נותן את כל המתנות והשפע,אבל צריך להאמין בזה כדי לאסוף אותם.

הקב"ה נתן לנו את יום הכיפורים,
צריך לבוא בתחושה של "חזקו ואמצו אל תיראו".

טוב…מקוה שהשתכנעתם,אם עדיין לא אז רק עוד מציאה שמצאתי השבוע.

אתמול ביום חמישי בלילה, השתתפתי בהכנסת ספר תורה שנערכה סמוך לביתי,
יותר נכון..בתהלוכה של הכנסת ספר התורה.

לקחתי איתי את שני הילדים הקטנים וליוינו את ספר התורה לקול המוזיקה שהשמיע הרכב המלווה,ההוא עם האורות הנוצצים והמסתובבים.
כל הרחוב היה מלא באנשים.
גברים,נשים,בחורים וילדים.
קל היה גם להבחין בעגלות שבהם היו תינוקות קטנים, גם הם ליוו את ספר התורה.

המראה הזה של העגלות ,הזכיר לי פסוק בפרשת השבוע.

בפרשת השבוע מוזכרת מצות "הקהל".
אחת לשבע שנים בחג הסוכות,עולים כל העם לירושלים לשמוע את המלך קורא בחומש דברים.
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך…"
אנשים נשים וטף עולים לירושלים כדי לשמוע את אותה קריאה של המלך.

רש"י במקום מביא את דברי הגמרא במסכת חגיגה שמקשה,
מדוע מביאים את הטף ?
מה יש לתינוקות לעשות באותו מעמד ?
וכי הם מבינים משהו מאותה קריאה בתורה ?
ועל כך עונה הגמרא תשובה מפליאה,
" לתת שכר למביאיהם".

בפשטות מה שעונה הגמרא הוא,
שאכן אין תועלת אישית לאותם תינוקות שמגיעים,אבל הוריהם מקבלים שכר על כך שהביאו אותם.
כי התורה אמרה להביא אותם לאותו מעמד והם אכן הביאו איתם את התינוקות.
הקב"ה רוצה להרבות את שכרם של האנשים ולכן מצוה להביא את התינוקות,כדי שיהיה עוד סיבה לתת שכר להורים.

טוב…כך עונה הגמרא.
אבל עדיין…מה ההגיון במצוה הזאת, באותה הדרך יכול היה הקב"ה לומר להגיע למעמד הקהל עם אבנים בכיסים, וכך מי שהיה מגיע עם אבנים בכיסים היה עוד סיבה לתת לו שכר.
מה העניין באותם תינוקות ??

בשאלה הזאת נזכרתי כשראיתי את העגלות בתהלוכה של הכנסת ספר התורה.

ר ירוחם ממיר עונה תשובה נפלאה.

הוא מביא את מה שנאמר בדין "מסית",
מי שמסית את חברו לעבוד ע"ז דינו בסקילה.

הדין הזה,כך מביא ר ירוחם נאמר אפילו אם המוסת לא שמע אל המסית.
אפילו אם מישהו היה ניגש ,ל'חפץ חיים' ומנסה להסית אותו חלילה לעבוד ע"ז.
כשברור שה'חפץ חיים' לא ישמע בקולו.

ומחדש ע"ז הסבא מקלם שהיות ומידה טובה מרובה ממידת פורענות חמש מאות פעמים
,א"כ אין שיעור לשכרו של מי שמנסה להשיב את ליבותיהם של ישראל לאביהם שבשמים.
וכמו בדינו של המסית ,כך גם הוא,אין זה משנה אם הצליח או נכשל

ממילא אומר ר' ירוחם," ליתן שכר למביאיהם"
הכונה היא שההורים של אותם תינוקות הרי מביאים אותם כדי שיספגו מאותה אוירה טהורה ויגדלו ליהודים יראי שמים.
א"כ אין זה משנה מה ספג אותו תינוק בפועל,
אותם הורים מקבלים שכר מופלג על עצם מה שפעלו.
אם "המסית" מקבל עונש חמור גם אם מנסה להסית מישהו שאין סיכוי שיצליח,
א"כ המנסה להשפיע לטובה,גם אם לא הצליח שכרו עצום.
גם אם אותו תינוק לא ספג כלום מאותה אוירה,
הוריו קיבלו שכר מופלג על כונתם- "ליתן שכר למביאיהם"

נו….אז אנחנו הרי מגיעים לבית הכנסת ביום כיפור.
אנחנו מביאים את עצמנו…
אז…גם אם מישהו מתעקש ששום דבר לא יזוז אצלו,
עדיין שמור לו שכר עצום על עצם הכוונה.

תתכוננו…24 שעות של אושר.

===

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]